פרשת נצבים תשע”ב

יסוד התפילה ותקיעת שופר פיו וליבו שוים:

דברים פרק ל (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:

שאלות

א} ונקדים כמה שאלות בעניני שופר שיש להבין מעלת תקיעת השופר אשר גורמת לבלבל השטן ולהקים כביכול את הקב”ה מכיסא דין לכסא רחמים, וכי מעשה התקיעה כ”כ מסוגל ומה מעלתו?

ב} זאת ועוד שהנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, אדרבא צריכים לשמוח מפני סגולת השופר ומדוע יחרדו?

אולם עיקר תכלית תקיעת השופר וסגלתו אינה עצם התקיעה בלבד אלא התוצאה אצל האדם וזוהי כוונת הנביא שכאשר שומע אדם תקיעת שופר הרי זה דבר שמחייב חשבון נפש אצל האדם להתבונן במעשיו ולעשות חשבון נפש ליום הדין וכאשר האדם מעורר ליבו לתשובה וחרד מדבר הי”ת, זה עצמו הסגולה של השופר להקים כביכול את הקב”ה מכסא דין לכסא רחמים ולא סתם מעשה התקיעה וכאשר נרמז בפרשה ובשמו של השופר.

רמז השופר:

ונראה לבאר בהקדם מה דרשו חז”ל במסכת עירובין דף נד. רבי יצחק אמר מהכא דברים ל’ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אימתי קרוב אליך  בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. נמצא מתבאר שיסוד עבודת האדם שיהיו ליבו ופיו שוים ויכניע ליבו לפני השי”ת, ועי”ז יכול להגיע להשגות גבוהות.

וראיתי בספר דרשות הבא”ח דעניין בפיך ובלבבך יש בו רמז על השופר, דהנה שופר בגמטרי’ 586, וכן תיבת פה ולב במילואן כזה פה הי   למד – בית בס”ה 586, והדבר מרמז ללמדנו שעיקר קריאת השופר לשפר מעשיו של האדם היינו שיהיו פיו וליבו שוים, אבל כאשר ח”ו האדם בפיו מדבר אחרת ובליבו חושב אחרת עליו אמר הנביא הן בפיהם כבודונו וליבם רחוק ממנו.

כל בקשתינו למענך אלוקים חיים:

וכאשר נתבונן האדם עומד בתפלה לפני בורא העולם בבקשות למלאות כל צרכיו כיצד יכול לבקש ובאיזו זכות יכול לעמוד לפני בורא עולם ולבקש כתבנו בספר חיים ופרנסה ובריאות וכו’?

וראיתי בספר אוצר התפילות דכל עיקר הבקשות הן תלויות בלמענך אלוקים חיים, זאת אומרת שכל מה שמבקש הוא לצורך עובדת הי”ת ולא להנאתו, אך דא עקא עד כמה האדם שלם בליבו עם פיו שהכל יהיה למענו יתברך, היות ואנו רואים כמה האדם משעבד את עצמו לעבודת הי”ת לקיום התורה ומצוות, הרי בדרך כלל מקדים צרכיו לצרכי הבורא יתברך ובראשונה חושב כיצד להסדיר עניניו ורק אח”כ בנותר חושב על הבורא יתברך, ואילו האדם היה חיי בהרגשה שחייו תלויים מנגד ומותנים שניתן לו לצרכי הבורא בודאי היה מתנהג אחרת.

ונמשיל משל אם ח”ו האדם חולה אנוש במחלה ויש רופא אחד מפורסם בעולם שרק הוא יודע לרפאות אותה מחלה ובדוק ומנוסה הדבר שריפא הרבה חולים, ואחרת ח”ו אין לו סיכוי לחיות אלא זמן קצר, ברור שכל אשר יש לו יתן בעד נפשו וישתדל להגיע לאותו רופא ויעשה הכל כפי תנאיו בכדי לרפותו ולא יאמר לו רק אשתדל ולא יעשה כיון שהרופא לא יטפל בו.

א”כ ק”ו בין בנו של ק”ו הנהגת הבורא יתברך עם האדם אשר בכל רגע ורגע נותן חיות לאדם ומפעיל את גופו ומחזיק נשמתו בקרבו, וכל הבקשות שעומד האדם לבקש על צרכי גופו מתנה למענך אלקים חיים, בודאי שצריך לעשות הכל לקיים התנאי בכדי לזכות שתקובל תפילתו, אבל אם ח”ו אין פיו ולבו שוים אין סיכוי לקבלת תפילתו כלל, משא”כ כאשר פיו וליבו שוים כרמז השופר בודאי יזכה ביום הדין.

מעשה המלמדנו על פיו וליבו שוים:

וכמעשה שהיה בזמן האדמו”ר רבי שלום מבלז זצ”ל אשר היה איזה חייט מחסידי בעלז ותחלת דרכו הייתה בצדקות בכל יום מתפלל ולומד כל התהילים ואח”כ היה כולך לעבודתו וב”ה התפרנס בשפע, והנה פעם אחת התפתח ויכוח עד ריב עם אחד מקציני הגויים ועי”ז הפסיק אותו קצין לקנות ממנו, ואותו חייט היות והיה בור ועם הארץ החליט מאחר והקב”ה הענישו והפסיק אותו קצין לקנות ממנו החליט גם הוא להעניש את הקב”ה עי”ז שיפחית מזמור תהילים מהרגלו, ואחר זמן הפסיק עוד איזה מפקד לקנות ושוב הפחית מהתהלים וכך היה הולך ופוחת עד שהפסיקו כליל הלקוחות והוא החליט להפסיק לגמרי לא תהילים ולא תפילה, עד שהגיע למצב שהחליט אפילו לחלל שבת, ובנתיים כבר סגר החנות כיון שאין כלל קונים ואין לו יותר מה לעשות ולא היה לו מה לאכול, ואותו היום היה מוצש”ק יום הראשון של הסליחות וביום זה מנהגו של האדמו”ר להיות ש”ץ, ובאותו ערב כשעה קודם זמן הסליחות קרא לשמשו אלימלך ובקשו להכין העגלה לנסיעה ומיד עלו ונסעו עד שהגיעו לבית החייט, עמדו בחוץ ליד החלון והסתכלו על החייט שהיה יושב בעצבות גדולה ולפתע פתאום קם פתח הארון והוציא בקבוק יי”ש והביא שתי כוסיות ומזג לשתי הכוסיות, והרים כוסית ואומר לחיים ושותה ושוב ממלמל ושותה גם כוסית השניה כאילו מיועד לשני בנ”א וכך חזר על המעשה כמה פעמים , וכאן אמר האדמו”ר מספיק ראינו נחזור לביהמ”ד וחזרו להם ולא הבין השמש מדוע כל הדבר הזה הרי החייט הזה בור וע”ה גדול ואף זה זמן רב שלא בא להתפלל ומדוע הוצרך לראותו כיצד משתכר.

והנה חזרו לבית המדרש והתכונן האדמו”ר לסליחות ולפתע הופיע אות חייט בביהמ”ד כולו אדום מרוב יי”ש, ותיכף יצא האדמו”ר מחדרו והתחיל הסליחות בהתלהבות גדולה, השמש התבונן בחייט כיצד אומר הסליחות בהתלהבות, אחרי הסליחות נגד השמש לחייט ושאלו מה קרא היום וגם מדוע האדמו”ר בא לראותו ומה עשה, והתחיל החייט לספר את כל אשר עבר עליו עד שהפסיק לגמרי התפילות אולם באותו ערב התעוררו בו רשפי התשובה והחליט לתקן עצמו והתחרט על מעשיו שלא התנהג טוב ועשה ברוגז עם הקב”ה. והיות ויודע שפעם עשה שלום ע”י שתית כוסיות לחיים, כך עשה עם הקב”ה ולכן הרים כוסית ושתה לחיים אך היות והקב”ה לא יכול לשתות לכן שתה במקומו גם הכוסית השניה וכך חזר על הדבר כמה פעמים עד שהרגיש שיש שלום ולכן באל לסליחות, הלך אח”כ השמש ר’ אלימלך לרבי ושאלו מדוע הלך לראות את החייט השיכור וסיפר לו את הסיפור שהחייט סיפר לו, והשיבו הרבי תדע לך שבאותו זמן ראה ברוח הקודש שכל פמליא של מעלה ירדו לראות איך אדם בתום לב משלים עם בוראו וחוזר בתשובה וכיצד הוא לא ילך לראות דבר נפלא כזה.

הנלמד מהמעשה

הנה לפנינו שכאשר נעשה אפילו מעשה פשוט בתום לב ושלימות כמה גדול הוא שהקב”ה מזמין כל פמליא של מעלה לראות, ק”ו כאשר אדם יתפלל בתום לב ופיו וליבו שוים וחושב ומכוון אשר מתפלל בודאי שהקב”ה ישמע תפילתו.

הרגל האדם בתפילתו ככפרי שוטה:

אולם הרבה בנ”א רצים בתפילתם ואינם מרגישים מה מוציאים מפיהם ובעלי מוסר המשילו הדבר לכפרי שהשתדך עם בת עיר והשדכן הסביר לו שבעיר נוהגים נמוסין והכל מלווה בתגובת נמוסין כגון בבוקר אומרים בוקר טוב, ובלילה לילה טוב, ובאוכל בתיאבון או לשובע, וביום שלום עליכם איך אתם מרגישים, וכשאינו מרגיש כ”כ טוב מאחלים לו תהיה בריא, או כשמתעטש אומרים לבריאות, וכן ע”ז הדרך כמובן שהאזין אותו כפרי להדרכת השדכן אך כל כך הרבה דברים ביחד לזכור את סדר הדברים לא הצליח לקלוט, ולכן כאשר הגיע לעיר ברגע שפגש את מחותניו פתח פיו כמ”ש ויפתח את פי האתון והתחיל לומר בוקר טוב לילה טוב לבריאות תהיה בריא בתיאבון וכך כל מה שזכר, לא ידעו האם לצחוק או לבכות לאיזה חתן טיפש השתדכו.

כך אנו בתפילתנו אומרים הוידוי במהירות וכן אבינו מלכנו הכל במהירות כאותו כפרי שוטה מבלי להבחין בדברנו מבלי שיהיו הדברים בלשון תחינה, ובודאי כאשר האדם בתפילה בסגנון זה שאין תפילתו מתקבלת. וק”ו בעשרת ימי תשובה אשר ידוע בשם האריז”ל שהקב”ה נתן שבעה ימים בין ר”ה ליוה”כ בכדי לאפשר לתקן את כל ימות השבוע של משך השנה ובכל תפילה מתקן כל מה שפגם בתפילות של אותו יום וכן בכל יום יתבונן במה נכשל ויתקן, אך ברור שדווקא כאשר מכוון וחושב אשר עושה יחשב לתיקון מעשיו.

 ויה”ר שנזכה לנצל את ההזדמנות הזאת לתקן כל מעשינו ויקובלו ברחמים וברצון תפילתנו ונכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום אכי”ר.